את מגדלי המים של שנות ה-60 אפשר לראות כמעט בכל מקום. אותם מגדלי מים בצורת חרוט הפוך, אולי כמו טיל בדרכו לקרקע. מי בכלל חשב פעם שהמבנה הזה יכול להיות יפה? מנגד, דווקא מגדלי המים הישנים יותר – הם המעוצבים והיפים יותר בעיניי. אחד כזה הוא מגדל המים של לוד.
אני נוסע עם המונית לכיוון מרכז העיר לעיתים קרובות, וכל פעם מחכה לראות אותו. מבנה מרשים ביופיו. לאחרונה גיליתי שלא מדובר בעוד מגדל מים. זה מגדל המים הכי יפה ומרשים בארץ - ויש בו גם שווארמייה.
אני חוזר שוב – כן, ממש ככה. השווארמייה עצמה פועלת בתוך מגדל המים. צמוד לבית ספר, ואחד מחלונות ההגשה שלה פונה פנימה, ממש אל תחום בית הספר. התלמידים, בהפסקות, ניגשים דרך החלון ולוקחים משהו לאכול ממסעדת אבוג׳ון. סצנה קצת בלתי נתפסת – אבל אמיתית.
לאחרונה אני לא יכול שלא להרגיש – שכל השווארמיות בארץ התחילו להגיש את אותה המנה בדיוק, פשוט במיקומים שונים. אני לא בטוח שאני מדמיין. זו לא רק התחושה – גם התוספות נראות אותו דבר, כאילו מישהו חילק תבנית אחידה מראש. אני רק רומז בעדינות, אבל בטוח שאני לא היחיד ששם לב לזה.
אז הפחתתי ציפיות, ונכנסתי למקום. בדיוק באותו יום, עמי – הבעלים – הכין צלחת שווארמה. הוא סידר כל שכבה לפי הסדר שלה. הסתכלתי מקרוב על מעשה ידיו והבנתי שזה לא היום לאכול – הגעתי מוקדם מדי. אבל מה שראיתי היה מלאכת מחשבת של ממש. לא שווארמה קלאסית, אלא דונר – שכבות בשר מתובל לסירוגין עם בשר הודו מתובל. לא שווארמה רגילה – ואפילו יפה למראה.
חיכיתי להזדמנות. עברו אפילו כמה חודשים. כשהגיעה השעה הנכונה, קרוב ככל האפשר לארוחת צהריים, חזרתי וטעמתי. הזמנתי את מנת הדונר המיוחדת של עמי. הוא פרס לי כמות עצומה של שווארמה אל תוך היעה המיוחד שלו, ואני עוד לא קלטתי שהכמות הזאת כולה מיועדת רק לי. כמו במערכון ההוא של הגשש: איך זה ייכנס בתוך זה? ייכנס – ועוד איך ייכנס.
עוד אוכל רחוב:
עם צ׳יפס טרי בצד אחד, סלטים טריים בקערית בצד השני – ישבתי מתחת לסככה הקטנה שמחוץ למגדל המים. שווארמה דונר, אולי קצת מתובלת מדי, אבל לפחות לא תפלה כמו רבות אחרות. היא לא חתוכה דק מדי – אלא בדיוק כמו שאני אוהב: בין נתח לפרוסה עבה. שווארמה שחותכים אותה דק דק עד דקיק – לא בשבילי. תנו לי ללעוס, להרגיש את הטעם, את התיבול המורגש של אבוג׳ון. זו לא שווארמה גנרית – יש בה משהו אחר. משהו משלה. סיימתי את כל המנה. זו שווארמה שצריך לאכול על המקום – וליהנות ממנה עד הביס האחרון.
