הפעם הראשונה שבה הבין טל סודאי כי הוא סובל מהפרעות אכילה תפסה אותו לא מוכן. תפאורת הרקע – מסעדת המבורגרים. יומולדת לחבר. בילוי שגרתי עם חברים שלא היה שונה מעשרות שבאו לפניו. שם, מול המבורגר עסיסי וצלחת צ'יפס שמנונית, לפתע נחתה ההבנה.
"התיישבנו, כולם אכלו ואני מוצא את עצמי פשוט יושב מול ההמבורגר ובוכה. מתחיל לבכות כמו לא יודע מה, ממש התפרקות", מספר סודאי היום. "במקום שבו אכלתי עשרות המבורגרים ועברתי בו כל כך הרבה – פתאום לא הצלחתי לבצע פעולה מאוד פשוטה וראשונית של לאכול וליהנות מערב עם חברים. חברים שלי ניסו לעודד אותי, אבל הם לא כל כך ידעו מה לעשות. כי בסוף, אתה יודע, זה לא כזה נפוץ אצל גברים, ובאופן כללי אני לא חושב שהם נתקלו במישהו או מישהי עם הפרעות אכילה". צפו בקליפ של טל סודאי על אנורקסיה והפרעות אכילה:
טל סודאי - אנה (שיר על אנורקסיה)
- בימוי וקונספט: אודם רדאי; הפקה מוזיקלית: יובל אידיסיס, אורי זך; מילים ולחן: טל סודאי.
"הפרעות אכילה". "אנורקסיה". היום סודאי, מוזיקאי בן 32 מתל אביב, מסוגל לומר את המילים הללו בקלות על הלשון, אך לפני עשר שנים, מול צלחת של פחמימות - לא היה דבר קשה מזה. אנורקסיה והוא – איך זה יכול להיות? ובדיוק כמוהו - גם בשנת 2025 הסביבה עדיין מסרבת להסתכל למציאות בעיניים.
מאז ומתמיד אנורקסיה נחשבת להפרעה "נשית", כמעט קלישאתית: דימוי גוף מעוות ורזון קיצוני תמיד עולים בקנה מידה אחד עם דמות דקיקה ונשית שסופרת קלוריות. אך כמו תמיד, המציאות מורכבת הרבה יותר: המחלה יכולה להתחבא מאחורי משטר אימונים קפדני, "אכילה בריאה", או אובססיה לגוף חטוב ושרירי. וכן, גם גברים חולים בה, ולא מעט מהם.
כך היה גם במקרה של סודאי. עשור לאחר שהתמודד עם אנורקסיה, הגיע למשקל מפחיד של 48 קילוגרמים ואושפז במחלקה להפרעות אכילה, הוא פותח בפנינו את סיפורו.
"זה התחיל בשחרור מהצבא. השתחררתי עם כמה קילוגרמים עודפים שרציתי להוריד והתחלתי, אתה יודע, בקטע טוב, ללכת למכון כושר, לאכול בריא יותר, להפחית ג'אנק, משהו לגיטימי וסביר. העניין שזה הפך לאט-לאט לאובססיה", הוא מספר. "תקופות חיטוב הן הרבה פעמים לאיזשהו פרק זמן מאוד נקודתי. אצלי זה לא היה ככה. זה פשוט המשיך והמשיך וגם היה מאוד נוקשה. לא היה ימינה-שמאלה. לא היו חטאים".
"החשק המיני שלי נעלם, ונכנסתי ממש לדיכאון וסחרור. המוח שלי כבר לא חשב בבהירות. עשיתי בדיקות דם וראיתי שהטסטוסטרון שלי ירד מתחת למה שצריך להיות. זה קצת המקבילה הגברית לנשים שמאבדות את המחזור שלהן"
ובתוך כל זה – עסקים כרגיל. או כך לפחות נראה - בזמנים שבהם מעקב עיוור אחר תפריט תזונתי מוקפד לעיתים קרובות מוסווה כהצלחה. "לא הייתי אוכל כמו הקלישאה של תפוח או מלפפון ביום", אומר סודאי, "עשיתי דיאטת פליאו. כמעט נמנעתי מפחמימות לחלוטין: אכלתי חלבונים, הרבה בשר. זה היה מאוד מחושב – איך אני מוריד אחוזי שומן, אבל ממקסם את מסת השריר".
איך נראית אנורקסיה בעולם שבו אידיאל היופי הגברי הפך לאובססיה? בדיוק ככה. מרדף בלתי אפשרי אחר הגוף הגברי המושלם - שרירי, חד, כמעט בלתי אנושי – כזה שגם אפשר למות בדרך אליו, ועדיין לקבל עליו מחמאות.
"אידיאל היופי הגברי הוא לא פשוט להיות רזה, אלא להיות שרירי, חטוב עם קוביות, עם קו לסת, סופרמן, גבר-גבר כזה", מסביר סודאי, "הייתי מסתובב בפורומים של פיתוח גוף ופליאו וגם שם קיבלתי 'גיבוי' מאנשים שעושים את זה. אף אחד לא הבין שאני עושה את זה באופן קיצוני".
לתהליך החיטוב הזה, כאמור, לא הייתה נקודת סיום. סודאי המשיך לרדת במשקל. בתוך מספר חודשים הגיע למשקל של 48 קילוגרמים על גובה של 1.82 מטרים. שלושים קילוגרמים ממשקלו פשוט התנדפו. "ירדתי לאחוזי שומן באמת מזעריים, משהו באזור ה-4%. ראו לי את הוורידים, את קווי המתאר של השריר. זה היה פסיכי", הוא נזכר. "זה הלך והחמיר, אבל בהדרגה. ממש הרגתי את עצמי לאט. זה לא משהו שאדם אחד יכול לשים לב אליו ביום".
אך מהדברים שמהם הוא עצמו התעלם, גופו לא היה יכול להישאר אדיש. לאט-לאט החלו להופיע סימנים. "החשק המיני שלי נעלם, ונכנסתי ממש לדיכאון וסחרור", הוא מגלה, "המוח שלי כבר לא חשב בבהירות. עשיתי בדיקות דם וראיתי שהטסטוסטרון שלי ירד מתחת למה שצריך להיות. זה קצת המקבילה הגברית לנשים שמאבדות את המחזור שלהן".
"כל הכבוד, אתה אוכל בריא"
לבסוף השינוי היה כה קיצוני שגם הסביבה החלה לשים לב. חברים שהופתעו מהמראה, מבטים שתוהים אם הכול בסדר, ואמא שלא ויתרה, שאומנם לא ידעה להגדיר מה בדיוק קורה – אבל הרגישה שזה לא "עוד דיאטה".
"אמא שלי שמה לב. היא ראתה שאני מתחיל לאכול מאכלים מאוד ספציפיים ונמנע מהבישולים שלה, או דורש ממנה להוריד את השמן. היא רצתה שאני אלך להתייעץ עם דיאטנית. הדיאטנית שהלכתי אליה ראתה את התפריט שאני אוכל ואמרה 'תשמע, יפה מאוד', 'כל הכבוד על מה שאתה עושה', 'אתה אוכל בריא' וכו'. היא לא ראתה איזשהו משהו חריג. היום בדיעבד אני מבין שדיאטנית של הפרעות אכילה ודיאטנית רגילה אלה שני מקצועות שונים לחלוטין כי בדיעבד היא לא קלטה את הפן המנטלי".
ואתה, לא עצרת רגע לשאול את עצמך אם משהו לא בסדר?
"תשמע, זאת הייתה תקופה קשה עבורי. תקופה מבולבלת. בדיוק היה את מבצע צוק איתן והשתחררתי מהצבא. הייתה לי להקה עם חלומות גדולים. אמרנו שרק נשתחרר ונכבוש את העולם, נופיע ונקליט אלבום – ופתאום התפרקנו. כל אחד הלך למקום אחר ואני פתאום נשארתי לבד במערכה הזאת של המוזיקה".
ועדיין, שום דגלים אדומים לא התנופפו?
"לא. הייתי גאה בעצמי. חשבתי שזה מראה על התמדה, על פרפקציוניזם. 'יצאו' לי הקוביות החוצה – אתה יודע, ניצחתי את הגנטיקה. זה היה ניצחון של הישגיות. הרגשתי שאני עושה משהו טוב בתקופה שהדבר שבו אני הכי טוב זה לכתוב מוזיקה. ועם המוזיקה הרגשתי אבוד, שכשלתי שם".
סודאי עוצר לרגע, חושב, וממשיך: "המחלה התחילה אולי מרצון שלי להיראות טוב יותר, אבל בפועל אני חושב שהאמירה שאנשים מגיעים למצב הזה רק כדי להיראות טוב באינסטגרם משטיחה אותה. בנאדם לא גוזר על עצמו אורח חיים כזה סגפני, שלא לומר הורג את עצמו לאט בשביל להיראות טוב או להיות יותר חתיך או דוגמן".
"המחלקה הייתה מפוצצת באנשים שכולם מצטיינים במה שהם עושים. אנשים שהיום הגיעו רחוק. אנשים שהם נורא טוטאליים ופרפקציוניסטים. זה היה משהו שמשותף להרבה ולכן גם נוצרו חיבורים באופן מאוד טבעי"
אלא?
"אני חושב שבתקופה של כאוס, האוכל זה הדבר היחיד שהרגשתי שאני מצליח לשלוט עליו. תבין, ידעתי שאני מצליח לרדת במשקל. מדדתי. הייתי הולך עם משקל כיס לכל מקום. המשקלים של האפייה. מודד כל דבר שנכנס לי לגוף. הייתי מוריד לעוף את העור והעצם, שוקל את זה ומחשב כמה גרם חלבון, כמה שומן, כמה פחמימה. ידעתי הכול כבר בעל פה. כמה זה וכמה זה. היה רגע שאפילו חשבתי ללכת ללמוד מדעי התזונה כשאיבדתי את האמון במוזיקה".
ההבנה שמשהו לא בסדר לא תמיד מגיעה ברגע אחד דרמטי. לפעמים היא מחלחלת לאט. במקרה של סודאי, היו כמה רגעים כאלה: הארוחה ההיא עם החברים הייתה אחת מהם, אבל לא היחידה. מקרה נוסף תפס אותו בכלל בסיטואציה אינטימית - משפט שהגיע משום מקום.
"מישהי שהייתי איתה פתאום זרקה לי: 'אתה יודע איזה מחרמן זה שרואים לך את העצם?', הוא משחזר, "אתה יודע, העצם הזו באגן שבולטת החוצה. זו הייתה מחמאה ממש מוזרה. היא סיפרה לי שהיא עוסקת בהתעמלות אומנותית ושהיא תמיד רצתה שהעצמות יבלטו לה כי זו הייתה הוכחה בשבילה שהיא בכושר. ואז היא סיפרה לי עוד דברים קשים שהיא עשתה, כמו לקחת חומרים שיגרמו לחזה שלה לא לגדול.
"שאלתי אותה – 'למה עשית את זה לעצמך?' גוף של אישה זה דבר כל כך יפה, למה להרוס אותו? ואז חשבתי לעצמי - למה אני לא שואל את זה על עצמי? היה שם איזה רגע של אסימון. כבר ביום שלמחרת התקשרתי למחלקה להפרעות אכילה באיכילוב".
ברוך הבא למחלקה להפרעות אכילה
אבל גם אחרי הטלפון ההוא וההבנה הראשונית, הדרך קדימה לא הייתה פשוטה. "איכילוב הייתה אפיזודה קצרה", הוא מתאר, "לא היה לי הרבה מה להגיד שם. הייתי מגיע פעם או פעמיים בשבוע, ובשלב מסוים הם אמרו לי שאני מקרה מורכב מדי בשבילם, ושהם ממליצים על אשפוז מלא בתל השומר. היו לי ריבים עם הדיאטנית. היא הייתה מנסה להסביר לי משהו, ואני הייתי ישר מתנגד, אומר לה שהיא לא מבינה. לא באמת נתתי לאף אחד להיכנס".
גם הדרך לתל השומר הייתה רצופה בלא מעט מכשולים. "עברתי שם ריאיון קבלה ומשם הייתי צריך לחכות. יש רשימת המתנה של כמה חודשים. לדעתי אם אני זוכר נכון הייתה כמות מיטות מאוד קטנה לגברים במחלקה, אז הייתי צריך לחכות שספציפית גבר יצא. ובינתיים עברתי חודשים של גיהינום. התחילה אצלי הפרעה הפוכה".
הגוף, כך התברר לסודאי, לא נשאר משועבד לנצח. מתחת לפני השטח, גם הוא התחיל למרוד. הניסיון לשלוט בו בצורה כל כך מוחלטת – הוביל לאיבוד שליטה. "הייתי מפרק את המקרר בלילות, ממש בולמוסים של חוסר שליטה. אוכל הכול מהכול כולל אוכל לא מבושל. דברים הזויים", הוא מתאר, "זה התחיל מבולמוסים של דברים בריאים, מלא ירקות וחלבונים אך זה לא באמת מה שרציתי – בסוף זה הפך להיות בולמוסים של כל הדברים שהכי אהבתי בעולם ונמנעתי מהם במשך שנים: פחמימות – בצקים, מאפים". לבסוף, אחרי תקופה קשה במיוחד, הגיע הטלפון שחיכה לו: "אמרו שהתפנה מקום", הוא משחזר. "נכנסתי לאשפז את עצמי".
האשפוז בתל השומר סימן שלב חדש בהתמודדות. הפעם בתוך מסגרת הדוקה ומפוקחת. "זה מקום שאתה נמצא בו תחת השגחה מסביב לשעון", הוא מספר. "אוכלים בשולחנות בחדר אוכל. מדרגים אותך ומסווגים אותך לשולחנות לפי כמה חמור המצב שלך. שלא תשב פתאום עם מישהי שהסימפטומים שלה יותר חמורים ויכולה לדרדר אותך – ולהפך. כבר הייתי במצב שאני יכול לאכול, פשוט לא יכול לעצור. הייתי אוכל מהר מדי. אי אפשר היה פתאום להושיב אותי עם מישהי שלא מצליחה להכניס כף טחינה לגוף שלה".
"ישראל היא אחת המדינות המובילות באחוז בני נוער שלא אוהבים את מה שהם רואים במראה – ורבים מהם מציינים את הרשתות החברתיות כגורם שהחמיר את זה. כמו כל דבר, רשתות חברתיות יכולות להיות כלי מדהים – אבל הן גם עלולות להפוך בקלות למשהו הרסני מאוד"
במהלך השהות במחלקה התוודע סודאי להשפעה ההרסנית של אנורקסיה. ויותר מכך – הוא הבין עד כמה היא חמקמקה, עד כמה ספקטרום ההשפעה שלה רחב. "אין גבול לסימפטומים של המחלה הזאת", הוא אומר. "היא מאוד מניפולטיבית. אנשים היו מחביאים אוכל, הרי אתה אוכל לפי תפריט. הצוות היה בודק בסוף הארוחה שסיימת הכול. אם אתה מפספס, אוכל יותר מדי לאט או מהר, חותך את האוכל ליותר מדי חתיכות – מענישים אותך. יש משגיחים בכל שולחן שפשוט נועצים בך מבט במשך 40 דקות של ארוחה", הוא אומר.
נשמע לא פשוט.
"יש אנשים שהמקום עזר להם. אני אחד מהם. הייתי צריך את זה. אבל זה גם כי אני בנאדם שהוא מאוד טוב במסגרות. המסגרת והמעטפת, זה מה שהייתי צריך. אך היו גם כאלה שלא הסתדרו ונאלצו לעזוב".
איך נראית שגרה יומית במחלקה להפרעות אכילה?
"יש ארבע ארוחות ביום. יש אימון ספורטיבי שנותנים לך לעשות פעם ביום, גם תחת השגחה לראות שאתה לא מגזים. פסיכולוג פעם בשבוע, דיאטנית פעמיים בשבוע עם שקילות שעושים כדי לראות מה מצבך. יש שעות ביקור כל יום אחר הצהריים, ויש חוגים שמהווים את עיקר היום: חוג CBT שבו אתה לומד להיות קשוב לעצמך, חוג פילאטיס, חוג פסיכודרמה שבו משחזרים כל מיני מקרים שקשורים להפרעה. ולי כמובן היה את חוג הכתיבה, שם התחלתי לכתוב את האלבום שלי על המחלה. ממש במחברת תוך כדי האשפוז. חלק מהחומרים האלה הפכו יותר מאוחר לשירים שיצאו באלבום שלי".
רכשת שם חברים?
"תשמע, זה כמו טירונות. אתה בסוף 24/7 עם האנשים האלה למשך כמה חודשים. אלה אנשים שאני לא אשכח בחיים גם אם אני לא בקשר איתם היום. עם חלק כן, עם חלק פחות. היה גבר אחד שממש התחברתי איתו. אנשים טובים. אגב, המחלקה הזאת הייתה מפוצצת באנשים שכולם מצטיינים במה שהם עושים. אנשים שהיום הגיעו רחוק. אנשים שהם נורא טוטאליים ופרפקציוניסטים. זה היה משהו שמשותף להרבה ולכן גם נוצרו חיבורים באופן מאוד טבעי".
מתי יצאת משם?
"כעבור כשלושה חודשים. היעד הוא לא רק במשקל, הוא מנטלי. לאט-לאט אתה מתחיל לקבל שחרורים הביתה בסופ"שים. אתה ממלא יומן אכילה קבוע, מתחילים לראות איך אתה מסתדר. כמובן שגם הגעתי למשקל תקין והייתה איזו עבודה חדשה במוזיקה על הפרק, אז ביקשתי שיקצרו לי טיפה את האשפוז כדי שיהיה לי משהו להתחיל איתו מחדש. זהו בגדול. אתה ממשיך לבוא לביקורות".
הגיע הזמן לדבר על זה
האשפוז אולי הסתיים והגוף חזר לעצמו, אבל הדרך אל ההחלמה האמיתית – זו שבנפש – היא מסע מפותל. לא תמיד יש לו נקודת סיום ברורה, לעיתים הוא פשוט משתנה – לובש צורות חדשות, מופיע בזירות אחרות של החיים. גם היום, שנים אחרי, סודאי ממשיך להתמודד. רק שעכשיו, הוא אומר, הוא כבר לא לבד בתוך זה. כחלק מההתמודדות הוציא לאחרונה שיר בשם "אנה" המתאר את החיים עם אנורקסיה.
"אני כבר לא מוציא את הבעיות שלי על אוכל היום. אבל בסוף, וזה גם מה שאני מנסה להסביר בשיר – אנורקסיה זו מחלה שהיא קול פנימי בראש, קול שאומר לך כל הזמן שאתה לא מספיק טוב. לא מספיק נראה טוב, או לא מספיק רזה – אבל בפועל, הקול הזה מלווה אותי עד היום בכל דבר שאני עושה. אני פשוט משתדל שהוא לא ינהל אותי, אלא שאני אחיה לצידו", הוא משתף.
"זה יכול להגיע בכל תחום. יש שיגידו שזה דווקא טוב – שזה דוחף למצוינות, לעבודה קשה, להתמדה. ואני באמת מאוד טוטאלי במה שאני עושה, גם במוזיקה. אבל החוכמה היא לשמור על איזון. לדעת לשלוט בזה. להבין שאתה ראוי גם כשקשה – ולא להוציא את זה שוב על אוכל. כי בסוף, אוכל זה משאב כל כך בסיסי. זה החיים עצמם".
אבל סודאי לא מסתפק רק בסיפור האישי שלו – הוא מבקש להציף דרכו שאלה עמוקה הרבה יותר: למה לא מדברים על אנורקסיה בקרב גברים? איך ייתכן שהפרעה נפוצה כל כך, שתוקפת גם בני נוער וגברים צעירים, נשארת שקופה כל כך?
"העולם מתקדם, וגם התפיסה כלפי גברים שלא מדברים על רגשות השתנתה – אבל בסוף זו עדיין מחלה שמצטיירת כ'נשית'", הוא מסביר, "יכול להיות שגברים לא מרגישים מספיק בנוח לבוא ולדבר על זה כי כשאתה גבר, אתה אמור להיות עם ביטחון עצמי, לא לעשות עניין, לא לספור פחמימות. כל המיתוס הזה של 'הגבר-גבר' הישראלי. אבל העולם השתנה. אנחנו כבר לא עובדים בשדות כל היום. החיים שלנו נהיו מקוונים, מחוברים, וזה יוצר מצע פורה לדימוי גוף מעוות, בעיקר עם כל מה שקורה ברשתות החברתיות".
גם בלי סטטיסטיקה מדויקת מול העיניים, הוא בטוח: הרשתות החריפו את המשבר. "ישראל היא אחת המדינות המובילות באחוז בני נוער שלא אוהבים את מה שהם רואים במראה – ורבים מהם מציינים את הרשתות החברתיות כגורם שהחמיר את זה", הוא מדגיש, "כמו כל דבר, רשתות חברתיות יכולות להיות כלי מדהים – אבל הן גם עלולות להפוך בקלות למשהו הרסני מאוד".
למי שנמצא עכשיו בנקודה ההיא, במקום שבו כל ביס מלווה ברגשות אשם, כל מבט במראה הוא מלחמה – יש לו מסר חשוב להעביר: "קודם כול – לדבר עם איש מקצוע. לא להישאר לבד. תהיו כנים עם עצמכם, תסתכלו פנימה. זו לא בושה. אני אחלה גבר שבעולם, סבלתי מהפרעות אכילה, והיום אני יודע: הכי גבר זה להכיר בכאב, לגשת אליו, לטפל. לא להסתובב סביב עצמך עם סיפורים. אתם מושלמים גם עם האי־שלמות שלכם. לכל אחד יש את השריטות שלו. הכול בסדר. באמת – הכול בסדר".
פורסם לראשונה: 06:00, 06.06.25
