מנכ"ל קרן הסיוע לא חשב שאפשר לסייע. לפחות לא במתכונת הנוכחית. מי שהיה אמור לנהל את המבצע ההומניטרי השאפתני ברצועה, ג'ייק ווד, התפטר מתפקידו עוד לפני שבאמת החל בו. חוסר יכולת לעמוד באמות מידה של "אנושיות, ניטרליות, הוגנות ועצמאות" היה הקש ששבר אותו, לדבריו. לכאורה מדובר בצעד טכני. תוכנית הסיוע אינה תלויה באדם אחד. גם לא בעומד בראשה. אבל כשמנהל תוכנית שמהווה רכיב ליבה בתמרון הקרקעי עוזב את תפקידו בטריקת דלת, יש לכך משמעויות. זה לא אומר שהמבצע שבתוך המלחמה ייעצר בקרוב. לווד לבדו בוודאי אין משקל גדול כל כך. אבל הפעולה שלו עשויה לייצר אדוות שעוד יפגשו אותנו בהמשך.
הראשונה מבצעית. מתווה החלוקה החדש אמור להאיץ את פעולת החנק של חמאס. אובדן שליטה חמאסי במזון, בתרופות, באספקה – משמעותו פגיעה בעמידות למול כוחות צה"ל. בד בבד, העברה ישירה של הסיוע לאוכלוסייה האזרחית מדללת את ריבונות חמאס ברצועה, שמאבד גם אחיזה בשווקים. מהסיבה הזאת, יישום מוצלח של התוכנית הוא מרכיב הכרחי בתוכנית האופרטיבית של צה"ל. קשיים בהוצאתה לפועל יובילו לאתגרים מבצעיים בשטח, באופן בלתי נמנע.
המשמעות השניה היא מדינית ותודעתית. היא נוגעת למסר שמשדרת התפטרותו של ווד, בנסיבות שממילא אינן בטובתנו, בלשון המעטה. הלגיטימציה הישראלית לניהול המערכה הנוכחית נמצאת בשפל חסר תקדים. יעידו על כך הגינויים המדיניים הרבים, ברקע היוזמה הצרפתית-סעודית להכרה במדינה פלסטינית. ילמד על כך גם הסנטימנט בתקשורת הבינלאומית, שמשפיעה על דעת הקהל בעולם. מול כל אלה נועד לסייע במעט אותו מתווה חלוקה. הוא היה אמור למנוע תמונות קשות מהרצועה, ולשמש כאחד ממחוללי הלגיטימציה לתמרון הנוכחי. וכאן צף אתגר לא קטן: אם אפילו מי שאמור היה ליישם את אותו מתווה לא מאמין בו – כיצד יאמין בו העולם? תמונות אלפי עזתים שפורצים למתחמי הסיוע ברצועה, או האלימות שמתחוללת בהם, בוודאי שלא מסייעים כאן.
ארה"ב נמצאת במעמד אחר. השיח מולה הוא שיח מאפשר. לגיטימציה מנסים לייצר מול מי שרוצים את ברכתו. קבלתה מאפשרת אורח רוח מבצעי ועמידות מדינית. היעדרה הופך את החיים למורכבים יותר. אבל מול הבית הלבן – ישראל מוכרחה לקבל אור ירוק
ולכל אלו יש להוסיף את וושינגטון, משום שההתנהלות מולה אינה נועדה לייצר רק לגיטימציה, כמו עם מדינות אחרות. ארה"ב נמצאת במעמד אחר. השיח מולה הוא שיח מאפשר. לגיטימציה מנסים לייצר מול מי שרוצים את ברכתו. קבלתה מאפשרת אורח רוח מבצעי ועמידות מדינית. היעדרה הופך את החיים למורכבים יותר. אבל מול הבית הלבן – ישראל מוכרחה לקבל אור ירוק (או להימנע מאור אדום – תלוי איך מסתכלים). העניין הוא שטראמפ כבר אמר בקולו שברצונו לבחון כיצד לעצור את "המצב הזה בהקדם האפשרי". לא ברור אם אותו "מצב" מתייחס לתמרון הנוכחי או למלחמה בכללותה. דברים קודמים שפרסם מעידים שפניו בכלל לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל גם בפרשנות מצמצמת, נראה שהיכולת הישראלית להתנגד לו אינה קיימת. התפטרותו של ווד עשויה לגלם דחיפה נוספת, גם אם צנועה, של האיש החזק בעולם – באותו הכיוון.
עזיבת מנהל קרן הסיוע אינה מהלך משנה מציאות, אבל היא בהחלט תורמת לעיצובה. במקביל לביקורת הבינלאומית, האתגרים המבצעיים והלחץ האמריקאי, גם היא מכניסה מקלות בגלגלי "מרכבות גדעון". השאלה הגדולה היא אילו לקחים מפיקים ממנה כבר עכשיו. גם באשר לזהות מחליפו, ולא פחות חשוב – ביחס למתווה הסיוע עצמו.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
