כמה דקות אחרי השעה 7:00, יחידת זמן שבה בימי שגרה המסדרונות שוממים והעופות במחלקת הבשרים מנהלים מלחמת כשרות עם הגבינות במקררים, כבר היה הסופר השכונתי בלב ראשון-לציון עמוס עד להתפקע. בלב ההמולה המתגבשת קם אדם כבן 70 והכריז על עצמאותו בדרך מיוחדת: הוא פרק את תכולת עגלתו על המסוע המיותם מקופאית, והצהיר שהוא לא מתפנה מכאן עד שמישהו יגיע. בין מוצריו הרבים: שישיית מים (שמחירה בשוק השחור כבר האמיר לבטח ל-30 שקלים), חלב בטעם וניל (כי הרגיל אזל), במבה נוגט (אחרית הימים היא העת המתאימה לנסות דברים חדשים), וסוציומטיות שכנראה היתה טבועה בו מאז ומתמיד אבל רק חיכתה להזדמנות להתפרץ. לא היה לו זמן – אחרת לא היה מקדים כך - והיה לו את כל הזמן שבעולם גם יחד. הוא רצה לחזור הביתה רק קצת פחות מששאף להראות לכולם שאין לו בעיה להישאר כמה שיידרש. אם יש דבר שחזק יותר מיצר ההישרדות של הישראלי, זה האגו שלו. הוא ישמור על כבודו ועל גופו, בסדר הזה.
"תביאו לפה קופאי", הוא פקד על העובדים העייפים, המודאגים, שחלקם השאירו לבטח ילדים קטנים בבית והגיעו לעבודה כדי לסייע לאחרים להצטייד לאפוקליפסה. "איפה הילד?", שאג ולא התכוון ללהקה מהניינטיז אלא לנער בעל הצרכים המיוחדים שנמצא שם לרוב בקופות אך הפעם כנראה נשאר בביתו בפקודת הוריו. היתה זו עדות לכך שפמיליאריות אינה בהכרח סולידריות. אדם יכול להכיר את כל עובדי הסופר שבו הוא קונה במשך שנים – לחלק אותם לתתי קבוצות, "ילד", "מבוגרת", "ההוא" - ועדיין לא לגלות כלפיהם שמץ רגישות. הם גרועים משקופים עבורו, שכן אם היו שקופים לא היה מבחין בהיעדרם כשהם אינם. הוא מבחין בהם בפטרונות, אך הם אינם בני אדם מבחינתו. העובדה שיש להם ידיים ופה, לא הוכחה לאנושיות אלא לפונקציונאליות – הם הרי זקוקים לראשונות כדי לתקתק במקלדת, ולאחרון כדי לשאול אם הוא צריך שקיות.
ניר צדוקמשהו עובר עליו, זה ברור. החיים בישראל דוחפים כל אדם כמה מטרים קדימה מהמקום שבו הוא יכול היה להיות בנ"צ אחר. מי שבשוויץ היה נחשב נורמלי, הוא בישראל על סף התמוטטות. מי שבשוויץ היה על סף התמוטטות, הוא בישראל מעבר לקצה. מי שבשוויץ היה מעבר לקצה, הוא בישראל על הקרקעית. אחרי שצרח במשך חמש דקות, ניגש אליו אדם כבן 40 וביקש ממנו להירגע. "אני יכול להיות הבן שלך, זה לא נעים", אמר לו. "אתה באמת יכול להיות הבן שלי כי אני א**ין את אמא שלך", השיב לו. מי שעמד בקרבת מקום גירד בראשו במבוכה. מי שכבר היה מובך, עצם את עיניו, כי לאטום את האוזניים עם ידיים עמוסות שקיות אי אפשר.
למראה ההסתערות, לא נותר אלא לתהות מי קיבל את ההחלטה לתקוף באיראן – הקבינט, או רשתות השיווק הגדולות
ארבע שעות לאחר מכן, הופצו סרטונים מהסופרים הגדולים, מקדשי קניות דחק שאליהם עלו לרגל אלפי מאמינים בחרדה קיומית. למראה ההסתערות, לא נותר אלא לתהות מי קיבל את ההחלטה לתקוף באיראן – הקבינט, או רשתות השיווק הגדולות. מי שכבר השלים את קניותיו וצפה בקניינים המאחרים מסלון ביתו, הרגיש כמו מנצח. סבלם של אחרים העצים באופן יחסי את תחושת הנוחות והביטחון. אם עגלות היו מכוניות, אפשר היה לחשוב שמדובר באיילון צפון בשעת בוקר של יום עבודה. מרוב שאנשים לא התקדמו, נדמה היה שהם הולכים לאחור. עם כל דקה שעברה הם לא התקדמו להשגת המוצרים, אלא התרחקו מכך – סכנת הכניעה לתסכול והחשש שמא לא יספיקו לחזור הביתה לפני הישמע האזעקה הובילו את חלקם לנטוש את העגלה ולחזור כלעומת שבאו, בידיים ריקות. בשעה הזאת כבר לא נותר זכר לבקבוק מים או נייר טואלט, אך מערום האבטיחים הגדול נותר על כנו. מזל שהשבת נכנסת, אחרת אנשים היו רוכשים את הפרי הכבד למען שימוש אלטרנטיבי. בבשרו היו משתמשים בשביל נוזלים, ובקליפתו כדי לנגב את התחת. ימים קשים בישראל.
הרחובות שוממים כמעט לגמרי. מול בתי הספר והגנים הסגורים, היכן שבבוקר שישי שגרתי אי אפשר למצוא חניה אפילו בדאבל פרקינג, נשמע ציוץ ציפורים וניתן היה להבחין לראשונה שמתישהו לאחרונה צבעו מחדש את האספלט בגוון ירוק בקבוק
הרחובות שוממים כמעט לגמרי. מול בתי הספר והגנים הסגורים, היכן שבבוקר שישי שגרתי אי אפשר למצוא חניה אפילו בדאבל פרקינג, נשמע ציוץ ציפורים וניתן היה להבחין לראשונה שמתישהו לאחרונה צבעו מחדש את האספלט בגוון ירוק בקבוק. הטבע התעורר בלב המרחב האורבני. מקובל לחשוב שלצלילים אין משקל, אבל לפעמים השקט כבד, ניתן ממש להרגיש אותו. אסוניות ככל שעלולות להיות השלכות התגובה האיראנית, הציפייה לקראתה קשה לא פחות. כשההיפותטיות תתגבש לכדי עובדה ייחסך לכל הפחות החשש מהלא נודע. עד שזה יקרה באמת, זה קורה באינספור צורות שונות בראש. בדמיוננו אנחנו מותקפים הרבה יותר משנותקף באמת. בואו נגמור עם זה. בן ה-70 חייב לחזור הביתה.
