אחת ההשלכות הטרגיות וההרסניות של קיטוב פוליטי היא אובדן היכולת של הצדדים לשתף פעולה אלו עם אלו. האפשרות ליצור הסכמות רחבות, כדי לפעול יחד בשביל לבנות ולתקן, חוטפת מהלומה משתקת על-ידי רוחות הרעל והפילוג. מדובר בתופעה עולמית: מארגנטינה וברזיל ועד לצרפת והולנד, הקיטוב הפוליטי הופך לשיתוק פוליטי.
עבור התנועה הציונית, קיטוב רותח איננו תופעה חדשה. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, היה קרע כואב ומדמם בין בן-גוריון ותנועתו, לבין האופוזיציה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי ובגין. עם זאת,למרות שהם היו מקוטבים, הם לא היו משותקים. הם כוננו מדינה.
אחד הגורמים שאפשרו את לידתה של מדינת ישראל גם בתנאי הקיטוב והפילוג הקשים, היה ההסכמה הערכית הנסתרת, הלא-מדוברת, שהתקיימה בין הצדדים.
הקונצנזוס הנסתר של מגילת העצמאות
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב טשרניחובסקי וביטא את הסנטימנט שרווח בתנועה הציונית המעשית. מיקומו של אדם איננו רק תשובה לשאלה "איפה הוא?" אלא גם תשובה לשאלה "מי הוא?" נופי המולדת נספגים בזהותו והופכים לחלק מאישיותו. וזה נכון לא רק ליחיד, אלא גם לקולקטיב. וזהו למעשה המסר הפותח של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". בחג הביכורים חוגג העם את הפירות שהשתבחה בהם הארץ, והמגילה קובעת שהוא עצמו, אחד מהם. והוא לא הפרי היחיד. האדמה הזאת יצרה את האקלים ששחרר מהעם את כוחותיו היצירתיים ביותר: "בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". על-פי מגילת העצמאות, הפירות המשובחים ביותר של הארץ הם עם ישראל והתנ"ך.
מגילת העצמאות מצביעה לא רק על המקור - היא גם מכריזה על היעד. המגילה רואה את בני ובנות העם היהודי כשותפים לפרויקט היסטורי משותף: "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". מנסחי מגילת העצמאות העניקו למילה "גאולה" משמעות מחודשת. עבורם "גאולה" היא הפרויקט הלאומי של שיבת ציון ויצירת חברת מופת לאור חזון הנביאים, וכל עם ישראל נקרא ליטול חלק בפרויקט הגדול והמשותף הזה.
שלושת הערכים הגדולים הללו - ארץ ישראל, התנ"ך והגאולה - משלימים אלו את אלו ויוצרים אתוס קולקטיביסטי סוחף
שלושת הערכים הגדולים הללו - ארץ ישראל, התנ"ך והגאולה - משלימים אלו את אלו ויוצרים אתוס קולקטיביסטי סוחף. ארץ ישראל היא המקום שממנו באנו, ספר הספרים הוא מקור ההשראה שלנו, והגאולה היא הייעוד המשותף שלנו. ההתמזגות המשולשת הזאת הופכת את מגילת העצמאות למניפסט לאומי רב עוצמה.
כמה מפתיע שמגילת העצמאות היא גם מניפסט ליברלי. הטקסט שמרומם את התנ"ך מרומם גם את זכויות האדם; הטקסט שמרומם את ארץ ישראל הוא גם זה שקובע שעלינו לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור"; הטקסט הקורא לפעול יחד להגשמת שאיפת הדורות "לגאולת ישראל", קובע גם שהמדינה תבטיח "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
מגילת העצמאות מספרת שני סיפורים: ליחיד היא אומרת שהוא מחובר לסיפור שגדול מהחיים שלו, חלק מקולקטיב, אבל היא גם פונה לקולקטיב ומספרת לו שכוחו מוגבל, ושהוא לא יכול לפגוע בזכויות ובחירויות של היחידים. מי שחושב שקולקטיביזם ואינדיבידואליזם הם בהכרח שני קווים מקבילים עוינים שלעולם לא נפגשים, לא מכיר את מגילת העצמאות ולא מבין את הבשורה העמוקה של הציונות.
פרופ' רות גביזון עליה השלום הבחינה בכך שמגזרים שונים בחברה נוהגים לצטט חלקים שונים מהמגילה. יש ישראלים שעבורם היא מבטאת בעיקר חיבור לארץ ולתנ"ך, ויש ישראלים שעבורם מגילת העצמאות היא בעיקר שוויון וזכויות אדם. אך מגילת העצמאות, קובעת גביזון, היא טקסט הוליסטי. אי-אפשר לברור מתוכה; עוצמתה מגיעה משלמותה. מולחמים כאן שני יקומים אידאולוגיים שונים - לאומיות וליברליזם. יש מתח בין הערכים הללו, והמגילה לא פותרת אותו ולא מכריעה בו, להפך: היא מכילה את המתח ומטפחת אותו. מגילת העצמאות היא יין-יאנג לאומי-ליברלי.
מגילת העצמאות נערכה והוכרזה על-ידי דוד בן-גוריון, אבל המסר ההוליסטי שלה לא היה ייחודי למפלגת השלטון ולמקורביה. היא מבטאת בצורה צלולה דווקא את האידאולוגיה של היריבים
מגילת העצמאות נערכה והוכרזה על-ידי דוד בן-גוריון, אבל המסר ההוליסטי שלה לא היה ייחודי למפלגת השלטון ולמקורביה. היא מבטאת בצורה צלולה דווקא את האידאולוגיה של היריבים הרוויזיוניסטים של בן-גוריון. זאב ז'בוטינסקי, ואחריו מנחם בגין, היו האבות המייסדים של הסינתזה בין לאומיות לליברליזם. עבור בגין וז'בוטינסקי, לא רק שאין ניגוד בין ליברליזם ולאומיות, אלא שכל אחד מהם מבטא בצורה אחרת את הרעיון הנשגב של החירות האנושית. לאומיות היא השאיפה להגשמת החירות של הקולקטיב, וליברליזם הוא ההגנה על החירות של היחיד, ושניהם יחד מהווים את הייעוד של המפעל הציוני. הסינתזה בין שני הערכים הללו היא פרי הביכורים של אדמת ישראל המודרנית, והיא הקונצנזוס שכונן את המדינה.
המחנה ההיברידי
מי שמקשיב לשיח הציבורי הזועם והרעיל בישראל בשנים האחרונות, עלול להאמין ששני הערכים הללו - לאומיות וליברליזם - עוברים גירושים קשים. מי שגולש ברשתות החברתיות ימהר להשתכנע שישראל מחולקת לשני מחנות שתהום אידאולוגית פעורה ביניהם: צד אחד משתייך ל"מחנה הלאומי", וצד אחר מצהיר שהוא "המחנה הליברלי", וההתנגשות בין המחנות מבטאת את ההתפרקות של הקונצנזוס שכונן את המדינה; ישראל הלאומית-ליברלית הפכה לזירת מאבק בין ישראל הלאומית לבין זו הליברלית.
אבל אם נגדיל מעט את הרזולוציה, נגלה שחלוקת המחנות ל"לאומי" מול "ליברלי" היא אשליה. במציאות, ישראל מחולקת לכל הפחות לשלושה מחנות. כך נראה צילום רנטגן ערכי של החברה הישראלית:
בקצה הימני של החברה ישנה קבוצת הומוגנית של ישראלים מאוד לאומיים ומאוד לא ליברלים. גם בקצה השמאלי, באזורי החיוג הפוסט-ציוניים, יש קבוצה הומוגנית, רק שעבורה הערך הדומיננטי הוא ליברליזם
בקצה הימני של החברה ישנה קבוצת הומוגנית של ישראלים מאוד לאומיים ומאוד לא ליברלים. גם בקצה השמאלי, באזורי החיוג הפוסט-ציוניים, יש קבוצה הומוגנית, רק שעבורה הערך הדומיננטי הוא ליברליזם. יש דמיון בתחושות האידאולוגיות בשתיהן. בקצה הימין מרגישים שליברליזם הוא ערך שאינו יהודי ואינו אותנטי, ולכן צריך להגן על הלאומיות מפני רעיונות שעלולים להכתים ולהחליש אותה. בקצה השמאלי מרגישים שהלאומיות היא ערך מסוכן, הנוטה להפוך בקלות לפשיזם וללאומנות, לדרוס זכויות אדם ולמעוך את כל מה שיקר לליברלים. במילים אחרות: שתי הקבוצות ההומוגניות הן גם טהרניות. יש להן ערך אחד - ליברליזם בשמאל הקיצוני ולאומיות בימין הקיצוני - שעל הטוהר שלו יש לשמור.
אלו הם הקצוות. ומה עם השאר? ובכן, הקבוצה הגדולה ביותר של הישראלים אינה זו שבאמצע, בין לאומיות לליברליזם, אלא זו שהיא בעת ובעונה אחת גם לאומית וגם ליברלית. הלאומיות של הרוב הישראלי מתבטאת בחיבה לשפה העברית, בגאווה בחוכמת הדורות היהודית, ובאחווה חזקה כלפי בני עמם בהווה, ואילו הליברליזם של הרוב מתבטא במחויבות לחירויות בסיסיות, בתמיכה חד-משמעית באידיאל "חיה ותן לחיות" ובפתיחות הולכת וגדלה כלפי אורחות חיים השונים משלהם. לעומת קבוצות הקצה ההומוגניות, הזרם המרכזי של ישראל הוא היברידי.
ישראל איננה זירת מלחמה בין המחנות "הלאומי" ל"ליברלי", משום שהיא לא מחולקת לשניים אלא לשלושה: לאומיים לא-ליברלים בקצה הימין, ליברלים לא-לאומיים בקצה השמאל - והזרם המרכזי, הלאומי-ליברלי גם יחד.
ההתפכחות הכפולה
בקרב הישראלים שמשרתים בצבא, משלמים מיסים ונושאים על גבם את עיקר הנטל הלאומי, הישראלים ההיברידים הם הרוב המובהק. זו קבוצת אנשים בעלי אותם ערכים, גם אם לא באותם מינונים; יש בתוכה כאלה שמעט יותר ליברלים מלאומיים, וכאלה שטיפה יותר לאומיים מליברלים. לקבוצה הזאת יש בעיה מרכזית אחת: היא לא יודעת שהיא קבוצה. אין לישראלים ההיברידים תודעה קבוצתית. זו הסיבה לכך שקל מאוד לגרום לקבוצה הזאת להתפצל.
העובדה שלקבוצת אנשים יש אותם ערכים, לא מבטיחה שהם מסכימים על מדיניות ועל מעשים. במשך שנים רבות הייתה שאלה מעשית אחת שפיצלה את הישראלים ההיברידים ונטרלה את היכולת שלהם להתלכד ולפתח תודעה קבוצתית: שאלת עתיד השטחים.
ישראלים היברידים שהם מעט יותר לאומיים מליברלים, התנגדו לנסיגה מהשטחים וחברו לקצה הימין, לאלו שהם רק לאומיים, ויחד יצרו את מחנה ארץ ישראל השלמה. ישראלים היברידים שהם מעט יותר ליברלים מלאומיים, רצו בפתרון שתי מדינות וחברו לקצה השמאל, אלו שהם רק ליברלים, ויחד יצרו את מחנה השלום
כך התרחשה הדינמיקה: ישראלים היברידים שהם מעט יותר לאומיים מליברלים, התנגדו לנסיגה מהשטחים וחברו לקצה הימין, לאלו שהם רק לאומיים, ויחד יצרו את מחנה ארץ ישראל השלמה. ישראלים היברידים שהם מעט יותר ליברלים מלאומיים, רצו בפתרון שתי מדינות וחברו לקצה השמאל, אלו שהם רק ליברלים, ויחד יצרו את מחנה השלום. המחלוקת על המעשים פיצלה בין ישראלים עם אותם ערכים. המחלוקת בסוגיה הפלסטינית דחפה ישראלים היברידים לידי הקצוות ההומוגניים וחיזקה את האשליה האופטית שישראל מחולקת לשני מחנות.
מלחמת 7 באוקטובר שינתה את מצב הצבירה של המחלוקת הזאת. שכעת נראית כך: בקרב הישראלים שמזדהים עם המרכז-שמאל רווחת כיום העמדה שאי-אפשר לסגת מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית; ישראלים שמזדהים עם הימין סבורים שלא ראוי ולא רצוי לסגת מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית. מה ההבדל המעשי בין "אי-אפשר" לבין "לא ראוי"? ובכן, במרכז-שמאל יש מי שעדיין חולם שיגיע היום שבו ייווצרו התנאים לכינונה של מדינה פלסטינית. אלא שהיום הזה, לאור ההתפכחות המסיבית לאחר 7 באוקטובר, נראה כמו חלום רחוק, מעבר לטווח הנראה לעין. זהו מצב חדש. הרי בשנות התשעים, כש"פתרון שתי המדינות" היה על השולחן, השאלה הזאת פיצלה את הזרם המרכזי בחברה הישראלית. לאחר שההשלכות המעשיות של המחלוקת הזאת נדדו מההווה אל העתיד הרחוק, היא איבדה מיכולתה לפצל את ישראל.
יש עוד נושא ששינה מצב צבירה לאחר 7 באוקטובר: הפטור שניתן לקהילה החרדית משירות בצה"ל. עד 7 באוקטובר נתפס הפטור כשיבוש "ערך השוויון", ואחריו הוא נתפס כצעד שמסכן את הביטחון הלאומי. התפנית הזאת משנה את מעמדו של הפטור החרדי מגיוס. בימים שבהם הפטור נחשב לבעיה של חוסר הוגנות, רבים ראו בו שולי בחשיבותו. אך לאחר 7 באוקטובר, כשהנושא נכנס לקטגוריה של "ביטחון לאומי", הוא הפך לנושא מרכזי, שבכוחו לארגן אחרת את קווי השבר בחברה הישראלית. גם כאן מתפתחת בציבור הסכמה רחבה: מדינת ישראל תממן, תטפח ותקדם את הציבור המשרת, ואילו הציבור שלא משרת יצטרך להחליט אם הוא רוצה להצטרף לישראל המשרתת, או להישאר מחוץ לישראל המשרתת - וגם מחוץ לתקציביה.
המלחמה הוליכה אותנו להתפכחות כפולה. כדי להגן על ישראל צריכים שני דברים: שטח ואנשים. העמדה המיושנת - שאפשר לוותר על שטח בלי לסכן את הביטחון הלאומי - חטפה מהלומה; העמדה המיושנת - שאפשר לוותר לחרדים על גיוס לצבא מבלי לסכן את הביטחון הלאומי - חטפה מהלומה גם היא
המלחמה הוליכה אותנו להתפכחות כפולה. כדי להגן על ישראל צריכים שני דברים: שטח ואנשים. העמדה המיושנת - שאפשר לוותר על שטח בלי לסכן את הביטחון הלאומי - חטפה מהלומה; העמדה המיושנת - שאפשר לוותר לחרדים על גיוס לצבא מבלי לסכן את הביטחון הלאומי - חטפה מהלומה גם היא. הקונצנזוס החדש הוא פשוט: בטווח הנראה לעין לא נוכל לכווץ את המדינה, ואנחנו חייבים להרחיב את הצבא.
זהו רגע מיוחד בתולדות הרעיונות הפוליטיים בישראל. לראשונה יש הסכמה בין ישראלים בעלי אותם ערכים, ביחס למעשים. לראשונה מקום המדינה, אין סוגיה מעשית שבכוחה לפצל את הישראלים ההיברידים. ההשלכות הן דרמטיות. ההסכמה בעניין השטחים מאיצה את הפרידה של אנשי שמאל-מרכז רבים מהרעיון המארגן של "מחנה השלום"; ההסכמה בעניין הפטור מגיוס מאיצה את פירוק הברית ההיסטורית שבין אנשי ימין רבים עם החרדים. ככל שיתעצמו שני התהליכים הדרמטיים הללו, הם ישנו את החברה הישראלית מקצה לקצה.
מיכה גודמןצילום: מוטי קמחיייקח זמן למערכת החברתית והציבורית להפנים את התפנית הזאת ואת השלכותיה. קשה לשבור את אשליית החלוקה לשני מחנות. זה לא יקרה ביום. אבל ההתפכחות הכפולה יוצרת את האפשרות ההיסטורית לארגון מחדש של הארכיטקטורה של הפוליטיקה הישראלית. במקום המבנה המיושן של "ימין נגד שמאל" - מבנה חדש, זרם מרכזי היברידי שמתייצב מול הקצוות ההומוגניים.
האפשרות ההולכת ונוצרת להתלכדות הישראלים ההיברידים, אלו שלא חותרים להכריע את המתח בין הערכים שלהם אלא לתחזק אותו, מעניקה חיים חדשים, רעננים, לבשורה ההוליסטית של מגילת העצמאות. כך, מתוך המלחמה ומתוך השעה הקשה שבה אנחנו נתונים, נולדה ההזדמנות: להחיות את הקונצנזוס שכונן את המדינה, כדי להציל את המדינה.
