ירי הטילים הבלתי פוסק מתימן הוא משל מצוין למצבה של ישראל כשאין לה שום תוכנית מדינית לסיום המלחמה בעזה ולהסדרים במזרח התיכון.
הטילים מתימן הם משל למצבנו המתעתע. לכאורה, הם אינם מאיימים על חיינו בצורה מדאיגה מדי, וניתן לחיות איתם: מדי פעם נשמעת אזעקה, גם זה אחרי התרעה מוקדמת יחסית, והסבירות לפגיעה ישירה אינה גבוהה. אומנם טילים עלולים ליפול בסמיכות לנמל התעופה ולגרום לביטולי טיסות ולשיבוש חופשות הקיץ, וטיל גם עלול לחמוק משכבות ההגנה ולפגוע, אבל אנחנו מתרגלים לכך כנורמה חדשה. וככל שנתרגל לטילים, הדבר יעודד ירי גם ממקומות נוספים. כך קרה כשביום שלישי בערב נורו לעבר ישראל גם טילים מסוריה.
מובן מאליו שאי-אפשר להאשים את ישראל בכל דבר, וגם אי-אפשר להבטיח ביטחון הרמטי. אבל הטילים שנורו מתימן, והתעוזה שהם מעוררים אצל גורמים סוררים נוספים בצפון, אינם תופעת טבע שלא ניתן לעצור. הם נגזרת נוספת של העובדה שאנחנו לא מבקשים לסיים את המלחמה בעזה עם תוכנית מדינית ברורה ליום שאחרי.
למעשה, גם השלב הנוכחי של המלחמה בעזה מהווה מצב מתעתע: מצד אחד המלחמה נמשכת בשטח וחיילים משלמים את מחיר הדמים הנורא מדי שבוע, ואילו מצד שני רוב הישראלים חזרו לשגרה. הצרה היא לא רק שאנחנו מנרמלים מצב שבו נהרגים חיילים, כשבמקביל נמשך ההרג הנורא בעזה שמעצים את הסלידה מישראל בעולם. הצרה היא שככל שהמצב יימשך, הוא ישחק גם את ההישגים הצבאיים שישראל כבר השיגה. ככל שנתעקש רק על הפסקת אש תמורת עסקה חלקית במקום לסיים את המלחמה בעסקה אחת שכוללת את ויתור חמאס על השלטון בעזה (עסקה שחמאס כבר הודיע שהוא מוכן לה) - כך נצטייר כמי שלא מסוגלים להכריע, והדבר יעודד עוד ירי מתימן, מהצפון ופיגועים.
בעצם, מתוך הרצון להמשיך בלחימה בעזה כדי "לא לחזור ל-6 באוקטובר" אנחנו נחזור בדיוק לשם. לתקופה שבה מדי פעם יורים, ומדי פעם אנו מגיבים, ובינתיים המדינה לא יכולה להתפנות לטיפול בבעיות שנערמות: הפשע בחברה הערבית, הפרוטקשן נגד עסקים בצפון, מצוקת מערכת החינוך ועוד.
המלחמה הייתה הזדמנות לשנות את פני המזרח התיכון, באמת. לא בהצהרות רהב. ניתן היה לגייס את האנרגיה האדירה שהייתה בישראל בחודשי המלחמה הראשונים לאיחוי הקרעים ולתיקון פנימי. ניתן היה לגייס את ההצלחה המבצעית מול חיזבאללה וסוריה – הצלחה שככל הנראה לא הייתה מתוכננת לעילא – לקידום הסכמים עם המשטרים החדשים בסוריה ובלבנון, כפי שטראמפ מנסה לעשות. וכמובן שניתן היה להכריז על ניצחון בעזה, לעודד שם שלטון חדש, ובתמורה להשיג שלום עם סעודיה. אבל כשכל מאמצי הממשלה מרוכזים במטרה משונה, כמו הגליית כמה מאות אנשי חמאס מדרג ג' כדי ליצור תמונת ניצחון – האם זה מה שיבטיח לנו ביטחון? אנחנו מאבדים לא רק את החטופים ואת הלכידות חברתית. אנו מאבדים גם אופציה לעתיד טוב יותר.
אבי שילוןכך קורה שאירוע אדיר ממדים כמו 7 באוקטובר, שהיה בכוחו להביא לתמורה עצומה במציאות חיינו אילו ישראל הייתה פועלת בחוכמה ועוצמה, הולך ומתכנס לתקופה של ימי קטנות, שבה לא רק תושבי הדרום מתרגלים לירי קבוע, אלא מדינה שלמה חיה תחת מציאות שהיא לכאורה אפשרית: בסך הכול ירי טילים מתימן לכאורה. למעשה, זו מציאות של פספוס שאת תוצאותיו היותר קשות עוד נרגיש בהמשך.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.06.25
