מאבק החרדים נגד גיוסם לצה"ל הוא הצלחה יוצאת דופן. בניגוד לכל הסיכויים, המיעוט החרדי הכריע את שלוש הרשויות בישראל וכפה את רצונו: בכנסת, ראשי ממשלות, לא רק מהימין, השפילו מבט וכרתו איתם ברית שלא לשם שמיים, שתוצאתה חוקי השתמטות. בבית המשפט, דורות של שופטים השתמשו בנשק לא-קונבנציונלי וביטלו חוקי (אי) גיוס בשל פגיעתם בשוויון, והכול ללא הועיל. השופטים הביעו את תחושת הייאוש שאוחזת בהם. והצבא, שהוא חלק מהרשות המבצעת, ניסה את כוחו במציאת פתרונות – לפעמים תוך שימוש באחיזת עיניים – וכשל במבחן התוצאה.
להצלחה האנומלית של המיעוט שלוש סיבות מצטברות: ראשית, זהו הנושא החשוב ביותר עבורם. הפטור הפך עיקרון תאולוגי; מדד לעצם החרדיות. שנית, אף שהחברה החרדית היא שוק תוסס של פלגים ומחלוקות, כשמגיעים לנושא הגיוס, הפערים נסגרים וכמעט הכול – חסידים, ליטאים וספרדים – מתבצרים כאיש אחד בסרבנותם. הסרבנות מקבלת גוונים שונים, חצופים ומתגרים או מתנצלים ומתחמקים, אך שורת המקהלה אחידה: לא ולא. שלישית, החרדים הם לשון המאזניים בין המחנות הפוליטיים בישראל והכול נזהרים מקריעת החבל מולם.
אבל, השינוי בפתח. עד לאחרונה גיוס החרדים נתפס כסוגיה של "שוויון בנטל". לפיכך המאבק התנהל בבית המשפט, הפרשן של הזכות ל"שוויון". אבל בית המשפט והשפה המשפטית אינם מתאימים להכרעה בנושא חברתי-זהותי-דתי. אם הרוב בכנסת בוחר לוותר למיעוט, מדוע הוא זקוק להגנת מערכת המשפט? ואכן, בית המשפט לא הציל את הרוב מעצמו, והחרדים המשיכו להפנות גב לצבא.
המלחמה המתמשכת הבהירה כי אי-גיוס החרדים הוא לא "רק" פגיעה בשוויון, אלא חשוב מכך, חתירה תחת הביטחון לאומי. צה"ל חסר כוח אדם קריטי – 12 אלף לוחמים למילוי הסד"כ הנוכחי – וללא הצעירים החרדים המהווים 15% ממחזור הגיוס, אין מאגר כוח אדם למילוי החסר. וזו רק ההתחלה: הילדים החרדים הם כרבע מהילדים היהודים כבר כיום. אם לא יתגייסו בגיל 18, איך יוכל צה"ל להגן על ישראל?
ללא החרדים צה"ל אינו "צבא העם" וללא צבא העם נתקשה לשרוד. אפילו הציבור הציוני-דתי, שמתברך, מבחינתו, בממשלה שמשנה את מפת ההתיישבות בשומרון באופן דרמטי, מוכן להפיל אותה אם לא תגייס חרדים
ההווה הקשה של המילואימניקים – בני קיבל צו רביעי לשלושה חודשים – והאיום המוחשי על עתיד צה"ל, מעתיקים את המאבק על הגיוס אל הזירה המתאימה לניהולו: שוק הרעיונות והפוליטיקה, ושם מסתמן מהפך. הגורמים שאפשרו לחרדים לשמר את הפטור עד כה – חשיבות הנושא עבורם, אחידות השורות ביניהם ומעמדם כלשון מאזניים – מאפיינים כיום דווקא את הציבור הלא-חרדי: חשיבות הנושא הובהרה לכל מאז הופנם הקשר ההדוק בין גיוס חרדים לבין הביטחון הלאומי. ללא החרדים צה"ל אינו "צבא העם" וללא צבא העם נתקשה לשרוד. אפילו הציבור הציוני-דתי, שמתברך, מבחינתו, בממשלה שמשנה את מפת ההתיישבות בשומרון באופן דרמטי, מוכן להפיל אותה אם לא תגייס חרדים. מסתמנת אחידות שורות נדירה בקרב הישראלים: סקר עכשווי של JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, מלמד ש-89% מהיהודים הלא-חרדים דורשים לגייס את מי שאיננו לומד. 54% תובעים גיוס של מחצית החרדים או יותר. שליש סבורים שהכרח להעביר חוק שיביא לגיוס כל החרדים. רק 2% מהיהודים הלא-חרדים תומכים בשימור הפטור לחרדים. מתגבשת קואליציית ענק, חוצת מחנות פוליטיים וזהותיים, שאין דוגמתה בשום נושא אחר, התובעת גיוס חרדים. יולי אדלשטיין אינו פרש בודד: הוא הקול האותנטי של הרוב המכריע בישראל.
גורם פוליטי שיתעלם מעובדות אלו ייתקל בתגובה ציבורית חריפה. לכן, מי שיקים את הקואליציה הבאה ידרוש משותפיו להצטרף לחוק גיוס משמעותי, שונה מכל קודמיו. החרדים ללימוד תורה יאבדו את חשיבותם כלשון מאזניים, משום שכף המאזניים התומכת בגיוסם גדושה על גדותיה באופן מכריע בציבור החרד למדינה.
אם המנהיגות החרדית תנהג באופן רציונלי, היא תצמצם את הנזק מבחינתה, ותאפשר את גיוסם של מי שאינם לומדים תורה בהיקף הנדרש ל"תורתו אומנותו" (45 שעות שבועיות). בהערכה זהירה, מדובר בשליש מהצעירים החרדים. זה, כמובן, צעד לא מספיק, אך הוא טעון משמעות רבה. אם החרדים ימשיכו להתבצר ב"נמות ולא נתגייס" הם יביאו לבחירות, שלאחריהן צפויה להם ארץ גזרה.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
