החלפת המשטר באיראן היא לא אחת ממטרות המבצע הנוכחי נגד היכולת הגרעינית של איראן. אבל אין חולק על כך שזו מטרה רצויה, ככל שאפשר להשיג אותה, גם בלי להצהיר עליה. המבצע הנוכחי התחיל עם שורה של חיסולים ממוקדים, של צמרת משמרות המהפכה ומדעני הגרעין המובילים. למרות שישראל זוכה, כעניין של קבע, ליחס שונה והרבה יותר עוין לעומת מדינות אחרות במצבים דומים – בימים האחרונים לא נשמעו טרוניות על החיסולים. הכל כמובן יכול להשתנות, וכבר היינו בסרט הזה, אבל נדמה שהשלב הראשון עבר בהצלחה.
אלא שהדילמה בעינה עומדת, משום שהצמרת הפוליטית של איראן, כמו גם מוסדות המשטר – נותרו חסינים. זה לא ברור שהפגיעה בהם תוביל לשינוי המשטר, אבל זה ברור שזה יכול להיות צעד בכיוון הנכון. הרי תושבי איראן עצמם, לפי דיווחים רבים, מתעבים את השלטון. ובימים האחרונים, בדיוק כמו בגלי מחאות קודמים, שומעים את הקריאות "מוות לדיקטטור, מוות לחמינאי".
בישראל עצמה, וגם במדינות המערב, התנהל דיון רחב בשאלת החיסולים הממוקדים. אין עמדה אחידה. כמעט כל הפרסומים האקדמיים בעניין מתייחסים גם לפסק הדין המרכזי שעסק בנושא בבג"ץ. אהרן ברק כתב אז: "לא ניתן לקבוע מראש שכל סיכול ממוקד אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שלא ניתן לקבוע מראש שכל סיכול ממוקד מותר על פי המשפט הבינלאומי". הוא גם הוסיף: "פגיעה נלווית באזרחים תמימים תהיה חוקית רק אם היא עומדת בדרישות המידתיות".
מהי אותה מידתיות? הדיון בנושא היה בנוגע למפקדים צבאיים. מה עם מנהיגים פוליטיים? ובכן, הממשל האמריקאי עמד בפני אותה דילמה במסגרת המלחמה בטרור. מרק גרלסקו היה הממונה על החיסולים הממוקדים בפנטגון. לאחר שעזב את התפקיד, התראיין גרלסקו לתוכנית היוקרתית "שישים דקות", ואמר שם כהאי לישנא: "המספר שלנו היה 30. לדוגמה, סדאם חוסיין. אם אתם הולכים להרוג עד 29 אנשים במתקפה נגד סדאם חוסיין, זו לא בעיה". זה לא אומר שלא היו הורגים גם יותר. אלא שאז, סיפר גרלסקו, הם היו זקוקים לאישור של הנשיא. גרלסקו עצמו, אגב, היה אחראי על הריגת מאתיים חפים מפשע, עם אפס הצלחה בחיסול מבוקשים. זה לא הפריע לו לעבור לתפקיד בכיר ב-HRW (משמר זכויות האדם), ולפרסם דוחות ארסיים במיוחד נגד ישראל.
דבר אחד צריך להיות ברור: בהנחה שלארה"ב, לאחר חוות דעת משפטית, היה היתר לחסל את מנהיג עיראק, שלא הכריז על רצונו להשמיד את ארה"ב, לישראל יש זכות כפולה ומכופלת לחסל את חמינאי, שמאיים להשמיד את ישראל
בנסיבות אותם ימים, של מלחמה בטרור, סדאם חוסיין היה מטרה לגיטימית לחיסול. הפשעים שלו לא היו נגד ארה"ב. הפשעים שלו היו בעיקר נגד בני עמו שלו. כך שדבר אחד צריך להיות ברור: בהנחה שלארה"ב, לאחר חוות דעת משפטית, היה היתר לחסל את מנהיג עיראק, שלא הכריז על רצונו להשמיד את ארה"ב, לישראל יש זכות כפולה ומכופלת לחסל את חמינאי, שמאיים להשמיד את ישראל. ובוודאי שכך, כאשר המדינה שהוא עומד בראשה מפתחת נשק גרעיני, למרות שאין עליה שמץ של איום חיצוני.
האם זה אומר שישראל צריכה לחסל את מנהיג משטר האייתוללות? כדאי לחשוב על שני דברים. ראשית, ללגיטימציה הבינלאומית, שאסור לזלזל בה, יש תאריך תפוגה. הרבה מאוד דברים שמותר, צריך ואפשר לעשות בשבועיים הראשונים – כולל פגיעה בבניין הטלוויזיה האיראנית - הם כמעט בלתי אפשריים לאחר חודשיים. ושנית, האם חיסול חמינאי ישרת את האינטרסים של ישראל? זה לא פשוט. יש הבדל בין היטלר וסדאם לבין חמינאי. משום שהראשונים היו אבן הראשה של משטר האימים שהם עצמם עמדו בראשו. חיסול היטלר בשלב מוקדם היה, ככל הנראה, מונע את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. גם חיסול חוסיין, מנהיג אכזרי וצמא דם, היה יכול למנוע הרג המוני. חמינאי נמצא במקום אחר. משום שהאידיאולוגיה ההשמדתית של המשטר תיוותר בעינה. המחליף שלו עלול להיות מטורף בדיוק כמו קודמו. משום שהטירוף הוא של המשטר כולו. לא רק של המנהיג.
המטרה צריכה להיות כל צמרת המשטר, עם חמינאי בראשה. לא רק שאין חסינות למי שתומך בהשמדת ישראל, אלא שהוא בן מוות
כך שהמטרה צריכה להיות כל צמרת המשטר, עם חמינאי בראשה. לא רק שאין חסינות למי שתומך בהשמדת ישראל, אלא שהוא בן מוות. בתקווה שחיסול כזה יקדם את שינוי המשטר. כאשר הדברים הללו נכתבים איראן מתחילה למצמץ. דיפלומט איראני טוען בראיון לאתר IRANWIRE שהמשטר מוכן לוותר על העשרת האורניום, וטראמפ כבר אישר אתמול שאכן יש פנייה איראנית. ייתכן שמדובר בהונאה, כדי לעצור את התקיפות הישראליות. הרי ה"טאקייה", כלומר הונאה, היא מרכיב יסודי באידיאולוגיה האיסלאמיסטית. ואם אפשר להגיע לפירוק אמיתי של היכולת הגרעינית של איראן - מדובר בשינוי דרמטי. אבל אם ההתעקשות האיראנית תימשך, חמינאי וחבריו לשלטון הם לא רק מטרה לגיטימית. ההשמדה שלהם הוא משימה מוסרית.
