מוחמד חתאמי, נשיא איראן בשנים 1997 עד 2005, בקושי היה ידוע בעולם כשנבחר לראשונה עם כמעט 70 אחוז מהקולות. וזו לא הייתה ההפתעה היחידה מכיוונו של חתאמי: הוא התגלה כנשיא ליברלי ותומך רפורמות, חותר לדיאלוג בין הציוויליזציות ויחסים דיפלומטיים, תמך בכלכלת שוק חופשי והשקעות זרות, בעקרון החברה האזרחית ובחופש הדיבור. לאחר בחירות 2009 באיראן, בהן תמך ברפורמיסטים שהתנגדו למחמוד אחמדינג'אד, מחליפו, אסרה הרפובליקה האיסלאמית לתלות את תמונותיו או לצטט אותו.
חלק מהרפורמות החשובות של חתאמי היו בתחום המגדרי. הוא נשען על קולות הנשים באיראן (חצי מכלל הקולות), ותמך ברפורמות תוך שהוא מדגיש את העובדה כי ''אישה אינה אזרח מדרג שני'', אמירה מהפכנית באיראן ועוד מפיו של הנשיא. שינויים מגדרים מהותיים לא התרחשו בתקופתו, יותר שינויים תיאורטיים, אבל הוא הצליח להוריד את הנושא ממגדלי השן האינטלקטואליים, לשיח היומיומי.
4 צפייה בגלריה
מהפכניות ביציע. האוהדות האיראניות שהחלו במחאה במשחק מול בחריין ב-2005
(צילום: Majid Saeedi/ Getty Images)
ב־8 יוני 2005, שלהי כהונתו של חתאמי, כשכבר ברור שהרפורמות לא ימולאו והוא יוחלף על ידי אחמדינג'אד ושלטון הפקידים הדתיים, מארחת הנבחרת הלאומית בכדורגל של איראן את בחריין למשחק מכריע בטהרן. איראן מנצחת 0:1 ועולה בגדול למונדיאל 2006 בגרמניה, שיחל בדיוק שנה לאחר מכן.
אבל החשיבות של המשחק, הן בזמן אמת ובעיקר מבחינה היסטורית, מתגמדת לעומת האירועים שהתרחשו באצטדיון.
הפגנה שנולדה בבלוג
השבוע מלאו 20 שנה להפגנות הנשים האיראניות עבור זכותן להיות נוכחות ביציעים במשחקי כדורגל. השלטון של חתאמי איפשר את זה, וגם תמך בגרסת הנשים לפיה נוכחותן רק תרגיע את הקהל הגברי ותגרום לו להתנהג בנימוס. אבל הבחירות כבר היו בפתח, זה היה המשחק האחרון שאותו אירחה איראן תחת שלטון חתאמי, הקיצוניים הדתיים כבר ארבו מעבר לפינה, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה של הנשים האיראניות להפגין מול קאדר די גדול של עיתונאים זרים.
אבל לא רק חתאמי והדחיפה שלו לחברה אזרחית יצרו את ההפגנה. החל מ־2001, האינטרנט מתחיל לחדור ליותר ויותר בתים ובתי עסק איראניים, קיימים צ'אטים ובלוגים שמאפשרים לעקוף את התקשורת הממסדית ששימשה בעיקר את המשטר, ולחשוף חומרי קריאה בלתי מצונזרים. מאחד הבלוגים הללו נולד וצמח רעיון ההפגנה באצטדיון.
תשעה חודשים לפני, כשאיראן מארחת את גרמניה, נכנסות לאצטדיון כתריסר נשים וחוטפות מכות רצח מחיילי המשטר. במשחק נגד בחריין חתאמי מגיע לאצטדיון בפעם הראשונה והיחידה בתקופת נשיאותו. הוא רואה בחוץ עשרות נשים ברעלות לבנות, עורכי דין לזכויות אדם, אמנים, מפגינים נגד החוקים שמפלים נשים. גם הפעם מצליחות כמה נשים להתפלח לאצטדיון, כשהן מחופשות לגברים, אנקדוטה עליה מבוסס הסרט האיראני זוכה הפרסים, "אופסייד".
ההפגנה התמזגה לתוך תת־קבוצות של ההפגנות במהלך "המהפכה הירוקה", אבל רבות מהמשתתפות הבינו שהן סומנו וגלו לחו"ל. האחרות הפסיקו. תחת משטרו של אחמדינג'אד הורחבו הפסיקות נגד הימצאות נשים ביציעי תחרויות ספורט גם לכדורעף.
אבל אז כבר נולד דור חדש של נשים, עם יותר ביטחון עצמי, ויותר תחושת שליחות לממש את העצמאות שלהן. חסן רוחאני החליף את אחמדינג'אד בכס הנשיאות, ובעיקר, הרשתות החברתיות הגיעו לכל עיירה קטנה. ב־2019 עולה לכותרות "הנערה הכחולה", הסמל הגדול ביותר של ההפגנות הללו, כשסהר חודייארי, אישה בת 30 מחופשת לגבר במדים כחולים של אסתקלאל טהרן, הקבוצה האהודה עליה, נעצרת כשהיא מנסה להיכנס לאצטדיון. הרשויות מאיימים עליה בחצי שנת מאסר, וחודייארי שורפת את עצמה למוות.
לפחות באופן תיאורטי, חודייארי ובנות גילה, הן הילדות של האמהות שהתחילו את המרד לפני 20 שנה, בשלהי שלטון הרפורמה של חתאמי. יש להן דחיפה מהבית, החברה האיראנית כבר לא זומבית לחלוטין לדרישות שלהן, לנוכחותן.
המשטר התקפל, אבל מציק
איראן אסרה על נשים לצפות במשחקי כדורגל וענפים אחרים מאז 1981, שנתיים לאחר המהפכה האיסלאמית, כדי, לדברי אנשי הדת השמרנים "להגן על הנשים מהאווירה הגברית ולא לתת להן לצפות בגברים בתלבושת חשופה". האיסור אינו קבוע בחוק, אבל הוא נכפה באכזריות על ידי השלטונות. היום מותר לנשים להגיע למשחקים, אבל לא לכל המגרשים. חלק מהמשחקים הופכים בשנייה אחת ל"משחקים לקהל גברי בלבד", מספר הכרטיסים המוצע לנשים קטן, מוגבל ותחום רק ליציעים העליונים (כדי שלא יראו מקרוב גברים מתחבקים אחרי גול), אסור לאמהות לשבת עם בניהן לאחר שאלו הגיעו לגיל מסוים, ובאצטדיון עצמו הן נתונות למעקב צמוד על ידי משמרות הצניעות. המשטר אולי התקפל לדרישות של פיפ"א וארגוני זכויות אדם ונתן להן להיכנס, אבל הוא יעשה הכל כדי לגרום להן לחוויה לא נעימה.
האופוזיציה למשטר בגלות כמעט ומתה. האופוזיציה באיראן חיה ובועטת. כדי לכפות על נשים לחבוש חיג'אב, הרשויות חייבות להשתמש בכוח, כוח מוציא אנשים לרחובות, ואנשים ברחובות מסכנים את יציבות המשטר. יש יותר ויותר נשים עצמאיות באיראן. אולי הן אפילו תיסענה לגביע העולמי בארה"ב בשנה הבאה שאליו איראן כבר העפילה. אם רק הנשיא דונלד טראמפ יסיר את איסור הכניסה לאזרחי איראן.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.06.25
