גילה אלמגור
"סיפור על אהבה וחושך" // עמוס עוז
זהו ספר שכתוב פשוט נפלא. לדעתי זו פסגת היצירה של עמוס עוז. קרה לי איתו כמו שקרה לי עם "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס. סיימתי את הקריאה בו, ומיד התחלתי לקרוא אותו מחדש. עמוס הוא אמן של מילים ובספר המילים האלה רוקדות לנגד עיניי. יש בספר הזה ריחות, טעמים, מראות, קשרים, יחסים – והכל קורה באופן מושלם.
שרה פון שוורצה
"גיא אוני" // שולמית לפיד
ספר שקראתי כנערה. הוא מתחיל במסע של פאניה לג׳עוני, מושבה בתחילת דרכה בגליל, יחד עם התינוקת שלה ובעלה הטרי לו היא נשואה יומיים. נישואים של אלמן עם מישהי שמוצגת גם כאלמנה. נופי הארץ הבתוליים נפרשים, מחשבותיה של אישה קמות לתחייה על גבי הנייר - הרגשתי ששולמית מכניסה אותי לעולם הרגשי הסוער של פאניה ועוטפת אותה בהיסטוריה חיה ונושמת.
הדס בן ארויה
"תשוקה פשוטה" // אנני ארנו
זהו ספר דקיק שנשאר איתי זמן רב אחרי הקריאה. הוא עוסק בתקופה שבה הגיבורה ניהלה רומן עם גבר נשוי, דיפלומט רוסי. אבל היא לא כותבת רק עליו, אלא גם על כל מה שסביבו – הבלאגן שהותיר אחריו כשהלך, הכוסות הריקות, המאפרות המתפקעות, הבגדים הפזורים. ובעיקר, על ההמתנה הדרוכה לפעם הבאה. "במובן מסוים, לא רציתי שהמחשבות שלי יתמקדו בשום דבר אחר מלבד ההמתנה עצמה, כדי לא לקלקל אותה", כותבת כלת הנובל. וזו אולי מהות הספר: ההתקדשות לרומן על כל פרטיו ותתי־פרטיו. בלי חרטה, בלי אשמה ובלי טיפת נוסטלגיה. תשוקה פשוטה.
יעקב טומרקין
"אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים" // ד"ר סוס
יש בספר הרבה מסרים של התמודדות וחזון. לחלום ולהאמין, לפתח שאיפות. הספר הזה מאוד מיוחד בשבילי. הוא נותן השראה ומפתח את הדמיון.
שהרה בלאו
"במחילה מכבודה של אשת המערות" // אופיר טושה גפלה
אחד הספרים המקוריים ביותר שקראתי. מסע של בן בעקבות אביו הנעלם, חושף את סודות הנפש של אדם שמאס בעליבות הקיום היומיומית ורוצה חיים של יופי ופיוט. ספר שהוא גם עמוק, גם כואב, גם מצחיק, ועם משפטים יפהפיים כמו: "אני יושב על ספסל, על החוף, בליבו של עולם. אני מסתתר לעיני כל, ובדיוק משום כך אני יודע שאף אחד לא מחפש אותי".
יוני בלוך
"אהרון והעיפרון הסגול" // קרוקט ג'ונסון
ללא ספק, הספר שהכי השפיע עליי. זה סיפור על ילד קטן עם דמיון עשיר בשם אהרון, שיוצא לטייל בתוך עולם שהוא יוצר בעצמו בעזרת העיפרון הסגול שלו. הספר הזה מיוחד עבורי כי הוא גרם לי להאמין בפעם הראשונה שגם אני יכול ליצור כל דבר שאדמיין. הדבר שהכי אהבתי בספר הוא שאהרון לפעמים מפשל. הוא מצייר דרקון ונבהל ממנו, מצייר ים וכמעט טובע בו, מצייר הר ולא יודע מה יקרה כשהוא יגיע לפסגה. כילד לא הבנתי את המסר עד הסוף, אבל הרגשתי באופן אינטואיטיבי שעדיף לא לעצור ולהתלבט יותר מדי — צריך להמשיך ליצור כל הזמן.
השף אביעד פלד
"גן העדן" // ארנסט המינגוויי
1986, שנים אחרי מותו של המינגוויי, מתפרסם הרומן המשגע הזה שמגולל את סיפורם של דיוויד וקתרין בירח הדבש שלהם לאורך נופי דרום צרפת בואך ספרד, בחבל הבאסקים, בין עיירות ומפרצי האוקיינוס. דיוויד הוא סופר שעובד על ספרו החדש במהלך החופשה, וקתרין אשתו הצעירה ומלאת התשוקה יוצאת למסע של זהות מינית. אין מה להרחיב על העלילה, יש מה לקרוא. המינגוויי הפך עבורי סמל ומשמעות לאמת כנה ומחוספסת, ולעשייה שמסתכלת ישר בלבן של העיניים ולא משפילה מבט לרגע.
השף מוטי טיטמן
"פרויקט רוזי" // גרהם סימסיון
ספר באווירה קלילה ומצחיקה. רומן על פרופסור לגנטיקה בעל תסמיני אספרגר, שמחליט למצוא את בת הזוג האידיאלית דרך שאלון מדעי. כשהוא פוגש את רוזי – אישה ספונטנית, רגשית וכאוטית – עולמו המסודר מתהפך. המוטיב המרכזי שמחבר ביניהם הוא הבישול. דרך המטבח, דון לומד לשחרר שליטה (מה שלנו כשפים קשה מאוד) ולפתוח את ליבו לאהבה בלתי צפויה.
דני רובס
"הבושם" // פטריק זיסקינד
אבא שלי היה איש ספר. היה לו חשוב מאוד שהילדים שלו יקראו, והרבה, וכבר בגיל צעיר מאוד נחשפתי לספרים בוגרים כמו "עלובי החיים" של ויקטור הוגו ואחרים. אבל הספר שאני הכי זוכר מימיי כאיש צעיר הוא "הבושם" של פטריק זיסקינד. היכולת המופלאה של תיאור ריחות במילים הטריף את חושיי, והכל בתוך אניגמה מוסרית לא פשוטה ותיאורים מלאי כישרון שנשארו איתי גם ארבעים שנה אחרי.
מאירה ברנע־גולדברג
"החוקים" // ליאורה גרוסמן
בבית הספר של ללה יש חוקים: לא לבכות, לא לספר כלום להורים, להעמיד פנים, לשרוד. אבל מה קורה כשהחוקים כבר לא שומרים עלינו? ליאורה גרוסמן כתבה ספר נדיר ביופיו וברגישותו על ילדות, זרות, חברות, פחד, הישרדות ותקווה. האיורים המלווים את הסיפור מוסיפים לו עומק רגשי והומור. הספר מתאים לילדים שקוראים היטב ללא ניקוד ונכתב כמו הקלאסיקות של פעם, שנכתבו לא לילדים אלא לבני אדם צעירים.
הבמאי ארז תדמור
"הרוצח האחרון בפתח־תקווה" // לימור נחמיאס
אחרי 20 שנות הפסקה, לימור נחמיאס חוזרת עם מותחן קומי חד שהוא ביקורת אירונית על עולם הספרות הישראלי. העלילה מתרחשת בבניין דירות בצפון תל־אביב, שם מתגוררים סופרים, מתרגמים ומחברי סדנאות כתיבה. כשסדרה של תאונות מוזרות מתחילה לקטול את הדיירים, עולה השאלה: האם מדובר ברצח או בצירוף מקרים? בחרתי בספר הזה כי אני מחפש ספרים קולנועיים, והאופי הוויזואלי של העלילה - הבניין הסגור, הדמויות הססגוניות והמתח המצטבר - יוצרים תחושה כמו של סרט מתח קומי. הספר משלב מתח עם הומור חד, ומגיש ביקורת נוקבת על הסצנה הספרותית. כתיבה קולחת ועלילה סוחפת עם תפנית מפתיעה.
יובל אברמוביץ'
"ורדים מאושוויץ" // הגר ינאי
מאז 7 באוקטובר אני נזהר ממילים שמכאיבות. קשה לי לקרוא, לראות, לגעת בכאב שאיננו שלי. ובכל זאת צלחתי בהצלחה וגם בהנאה את ספרה החדש של הגר ינאי — כי בין הזוועות המוכרות משם ומפה נפתח סיפור אהבה בלתי אפשרי, שמצליח להזכיר שגם מתוך האפר יכולה לפרוח תקווה.
פיטר פלצ'יק
"חטוף" // אלי שרעבי
קשה לי לחשוב על ספר שיותר נוגע בלב של התקופה שאנחנו חיים בה. את אלי פגשתי לאחרונה במצעד החיים בפולין, והתרגשתי מאוד מהעוצמה שהוא מביא איתו לכל מקום שהוא מגיע אליו בעולם. קראתי את הספר ודמעתי לא רק בגלל הסיפור האישי של אלי, אלא כי הרגשתי שהוא כותב גם את הסיפור שלנו, של כולנו. מאז 7 באוקטובר אני קם כל בוקר עם המחשבה על החטופים. הם איתי באימונים, בקרבות, על הפודיום. אנחנו צריכים את כולם בבית, ועכשיו.
נורית דאבוש
"כנף שבורה" // עמי גדליה
לספר הזה נחשפתי כשיערה, המורה של בתי ליאב, החליטה ללמד אותו בכיתה. כשיעל זוכה בתפקיד הראשי בהצגת סוף השנה, המורה מזמין אותה לחדרו ושם נוגע בה. יעל לא מעזה לספר, אבל הופכת מבולבלת, מבוהלת וחסרת אונים. ספר נוער שהוא חובה לכל הורה שיודע שאסור להסתפק בתשובה "בסדר" לשאלה מה קורה, שמלמד איך להרגיש את הילדים ולבנות איתם מערכת של אמון ושיתוף, בעידן טיקטוק ואינסטגרם.
רוני סומק
"סביב הבית כבר אין חיות בר" // גלעד מאירי
מבחר שיריו של גלעד מאירי הוא הזדמנות מעולה להתרשם מהשריר השירי שטיפחו ופיתחו מילותיו במשך השנים. המדובר במשורר שבמרחב שיריו יש, בין היתר, גם אהבה וגם כדורגל. לכן קל להתאהב במילים ההופכות לבעיטות שפיץ בין חיבורי הצורה לבין הרשת המפרפרת של השפה.
דרור קרן
"סיפור של גרמני 1914 עד 1933" // סבסטיאן הפנר
קראתי אותו לראשונה אחרי הצבא כדי להבין איך העולם התהפך על המשפחה הגדולה שלי בפולין, על סבא וסבתא שלי שניצלו והגיעו לישראל ב־1950 כדי לתת לילדיהם חיים טובים ובטוחים בנס הגלוי, הבית של העם היהודי. כמה חודשים לתוך המלחמה שבאה אחרי 7 באוקטובר, בעת שמופקרים בני עמי וחיילים הורגים ונהרגים במלחמה חסרת תכלית – שבתי אל ספרו של הפנר, שמתאר את הכרונולוגיה של האלימות הגואה, הקריסה והדריסה של חיי האדם באירופה לפני פחות ממאה שנים, ומצאתי שם את הזמן הנורא הזה, על החורבן ואובדן הדרך שבו.
מיקי שמו
"רוחות הזעם" // אלכס מיכאלידס
ספר מרתק שכתוב ברגישות ובאינטליגנציה. הוא מצליח לשלב סיפור אישי נוגע ללב עם מבט חד על מערכות יחסים ואנושיות. כקונדיטור, אני מעריך יצירה שמורכבת משכבות – וכאן יש עומק, רגש ומחשבה. הקריאה זרמה, הדמויות הרגישו אמיתיות, והסיפור נשאר איתי גם אחרי שסגרתי את הספר. ספר טוב לקחת איתכם לחופשה או לשבת שקטה בבית.
יהודה עדר
ספרי טינטין // הרז'ה
בגיל צעיר מאוד האבא הדוס שלי, יצחק מאיר גרוסבארד שנטש את תורת חסידות גור ועלה מבלגיה לקיבוץ כפר הנשיא בגליל העליון, הקריא לי את סדרת ספריו של הרז׳ה הפלמי שנקראו ״הרפתקאותיו של טינטין״. הוא עשה מעשה ותירגם את כל ספרי "טינטין" בעבודת קודש. מאותו רגע הספרים הפכו לנכס צאן ברזל של כל ילדי הקיבוץ. היום, הנכדים שלי קוראים באותם ספרים. ״פחם במלאי״, מספריו הראשונים, הוא הספר שהשפיע עליי הכי בילדותי. הספר על טינטין בתרגומו של אבא, יצחק עדר, מר גרוסבארד היקר.
תום נשר
"עונות מתחלפות" // סטיבן קינג
תחושת הבגידה הצורבת כשספר אהוב עלינו עובר אדפטציה למסך, היא עדות (משעשעת) לאינטימיות שנוצרת בקריאה. לרגע, גם אם את נערה בת 12 שקוראת לראשונה את סטיבן קינג - לך ולו יש קאסט משותף לסרט שמתנגן לך בראש. פסקול, הלבשה, דמויות. דופק לך הלב מהתרגשות או מפחד, וכל זה רק מדיו על גבי נייר. ״אני והחבר'ה״ הוא בין השאר גם סרט מקסים ואיקוני, אבל בשבילי, הוא תמיד יהיה קודם כל הסרט שדמיינתי כשקראתי אותו לראשונה, תחת השם "הגופה", כחלק ממקבץ הנובלות "עונות מתחלפות". שם התחלתי ללמוד את כוחן של מילים, אבל יותר מזה - את כוחו של דמיון, ושל השותפות של היוצר והקהל.
